פסק-דין בתיק ע"א 1777/03

השופט א' ריבלין:

1.        לפנינו ערעור על שתי החלטות ביניים ועל פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' גל). ההחלטות נסבות על שאלת אחריותה של המערערת (היא המשיבה שכנגד) לשלם פיצויים למשיב 1 (הוא המערער שכנגד; להלן: המשיב) בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים, ועל שאלת זכותה של המערערת להביא ראיות לסתור את קביעות המל"ל בעניין נכותו של המשיב; פסק-הדין - שכנגדו מופנה גם הערעור שכנגד מטעם המשיב - עניינו שיעור הפיצויים המגיעים למשיב, וכן זכות החזרה של המערערת כלפי הצדדים השלישיים - הם המשיבים 2 ו- 3 (שייקראו להלן: בן הרוש).

           הן החלטות הביניים, הן פסק-הדין, מפורטים ומנומקים, ונבקש עתה להציג את עיקרי הדברים. 

ההחלטה לעניין האחריות

2.        המשיב נפגע, ביום 4.10.1994, בתאונת דרכים (שהוכרה גם כתאונת עבודה), עת נהג במשאית השייכת למשיבה 2, שהיא חברה המנוהלת על-ידי המשיב 3. בשעת התאונה לא היה הרכב מבוטח - התשלום עבור הפוליסה נעשה רק כשעה עד שעה ומחצה לאחר התאונה. לפיכך קבע בית המשפט קמא כי קמה תחולה לסעיף 7(5) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), השולל את הזכאות לפיצוי מ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". עם זאת, בית המשפט המחוזי פסק כי מתקיים בנסיבות המקרה החריג הקבוע בסעיף 7א לחוק, שזו לשונו:

על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב).

3.        באשר לנסיבות שהביאו לכך שהמשיב נהג ברכב שטרם בוטח, נשמעו גרסאות שונות. לא נעמוד על כל פרטיהן, ונתמקד בממצאיה של הערכאה הדיונית, בתום הבירור העובדתי שערכה. מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה, כי בתיווכו של אחד ליאור מזרחי, נפגשו המשיב ובן הרוש כדי לדון בהעסקת הראשון אצל האחרון. המשיב עבד באותה עת בחברה אחרת, בשם אל-קוד. בן הרוש הזמין את המשיב לבצע נסיעה דחופה - עוד באותו הלילה - מאילת לירושלים, להעמיס סחורה ולשוב עמה לאילת. דובר על כך שהמשיב ייפגש בירושלים עם נהג מונית בשם בועז, בשעת בוקר מוקדמת, והלה ידריך את המשיב למקום שבו תועמס הסחורה על המשאית. לאחר הפגישה נסעו המשיב 3 (שנהג במשאית), המשיב ומזרחי לתחנת דלק ומשם למוסך, על-מנת לבדוק את תקינות המשאית. בשובם ירד המשיב 3 מן המשאית בסמוך לביתו, ואילו המשיב נהג במשאית לביתו-שלו; בלילה נסע לירושלים, דרך תל-אביב (שם ביקר את אביו), ובדרך חזרה לאילת ארעה התאונה.

           בהשתלשלות זו, כך פסק בית המשפט המחוזי, טמונה הרשאה מצד בן הרוש, למשיב, לנהוג במשאית בשעות הלילה, זאת על אף שרעייתו של המשיב 3 אמורה היתה לשלם עבור הביטוח רק בבוקר למחרת. על דחיפות המשימה שהוטלה על המשיב למד בית המשפט, בין היתר, מכך שהמשיב אמור היה להיפגש בשעת בוקר עם אותו בועז, ומכאן, שהיה עליו לנהוג מאילת לירושלים במהלך הלילה. זאת ועוד, כך נפסק, כבר בערב הפגישה הורשה המשיב לנהוג במשאית, לחניית ביתו, לאחר נסיעתו המשותפת עם המשיב 3 לצורך תדלוק המשאית ובדיקת תקינותה. בית המשפט דחה אם כן את גרסת בן הרוש, לפיה הובהר למשיב שאין למשאית כיסוי ביטוחי ושעליו לצאת לדרך רק לאחר שיקבל אישור כי עניין הביטוח הוסדר. סופו של עניין זה - בית המשפט המחוזי מצא כי הנסיעה היתה בהיתר מבעלי הרכב, וכי "בן הרוש התכוונו לשלם את הביטוח מוקדם ככל האפשר, מתוך תקווה והנחה שלא יקרה דבר עד לביצוע התשלום".

4.        בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי המשיב לא ידע על דבר היעדר הכיסוי הביטוחי. בעניין זה קיבל בית המשפט את גרסת המשיב, שנתמכה בעדותו של מזרחי, כי לא נאמר לו שהרכב אינו מבוטח, וכי בתשובה לשאלתו היכן מסמכי הרכב, הצביע המשיב 3 על תא הכפפות של המשאית. גרסת בן הרוש, לפיה הודע למשיב במפורש כי אין ביטוח וכי אל לו לנהוג ברכב כל עוד לא הוסדר עניין זה, נדחתה כאמור, משנתגלו בה סתירות, ונקבע כי היא חסרת אחיזה במציאות. אשר לתנאי האובייקטיבי הקבוע בסעיף 7א, שעניינו סבירות אי-הידיעה על היעדר הביטוח, קבע בית המשפט קמא כי ישנן נסיבות, שבהן מוטלת על הנהג חובה לברר אם קיים ביטוח, וישנן נסיבות שבהן חובה כזו אינה מוטלת עליו ורשאי הוא להניח כי ביטוח אמנם קיים. זהו - כך נפסק - מבחן של סבירות בנקיטת אמצעי זהירות, בדומה ליסוד ההתרשלות שבעוולת הרשלנות. באשר ליישומו של המבחן על נסיבות המקרה, לא ראה בית המשפט קמא חשיבות מכרעת בשאלה האם התקיימו באופן פורמאלי יחסי עובד-מעביד בין בן הרוש למשיב. אמנם, כך נקבע, יחסים כאלה יוצרים ברגיל מצב שבו העובד אינו נדרש "לבדוק בציציות המעביד" ולהערים קשיים, אולם, גם בעסקה חד-פעמית עשויות הנסיבות להצדיק תוצאה דומה; בית המשפט הוסיף וציין כי במקרה זה ניתן לקבוע שהמשיב אכן הועסק כעובד בשירות בן הרוש, וזו היתה לו משימתו הראשונה.

           מכל מקום, בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי בין אם המשיב היה עובד ממש ובין אם הועסק "כקבלן עצמאי" גרידא, הרי שלא סביר היה לדרוש ממנו, בנסיבות המקרה, לחקור ולדרוש בשאלת קיומו של ביטוח. למסקנה זו הובילו הנימוקים הבאים: ראשית, המשיב הגיע למקום עבודה חדש, כאשר התגבש צפי להמשך עבודה במקום. שנית, המשיב נדרש לבצע מטלה דחופה, ללא כל השהיות. שלישית, המשיב 3 עצמו נהג במשאית, לצורך תדלוק ובדיקת תקינות. רביעית, עצם ביצוע בדיקת התקינות היה בו כדי להעיד על רצינותו של בן הרוש, זאת לצד העובדה שדובר בחברה בע"מ, המחזיקה במספר משאיות וכלים כבדים. חמישית, למשיב נמסרו המסמכים ונאמר לו כי "הכל בפנים". בנסיבות המקרה ניתן היה, לדעת בית המשפט, להסיק כי בין המסמכים ישנה גם תעודת ביטוח תקפה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיב לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך שהמשאית עמדה ללא ניע במשך מספר שבועות מול ביתו של המשיב 3, וכי אף אילו היה המשיב מודע לעובדה זו, לא היה בכך כדי ללמד שהוא ידע על היעדר הכיסוי הביטוחי. עדותו של המשיב, כי במסגרת עבודתו בחברת אל-קוד הוא נהג לבדוק שקיימת תעודת ביטוח בכלי רכב שבהם נדרש לנהוג, אף היא אינה משליכה, אליבא דבית המשפט קמא, על שאלת סבירות אי-הידיעה במקרה זה. בית המשפט ציין כי בעדותו הבחין המשיב, בהקשר זה, בין משאיות של החברה שבה עבד, לבין משאיות של נהגי משנה, שאינם עובדי החברה, כאשר רק לגבי האחרונות הוא ביצע את הבדיקה האמורה.

           לאור כל המקובץ, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב זכאי לתשלום פיצויים מקרנית, בהתאם לסעיף 7א לחוק הפיצויים.

ההחלטה לעניין הבאת ראיות לסתור

5.        כאמור, תאונת הדרכים שעבר המשיב היתה גם תאונת עבודה. המשיב נפגע, בעיקר, ברגלו השמאלית ובידו הימנית. למשיב נקבעה על-ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות רפואית אורטופדית בגין חיבור גרוע של עצמות השוק ברגל שמאל (10%), פגיעה בינונית בשרירי הרגל (10%) וצלקות ברגל (5%). סך הכל נכותו המשוקללת של המשיב, לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי, היא בשיעור של 23%, ולאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, הועמדה הנכות על 31%. מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים מחייבת דרגת נכות זו גם בהליך לפי החוק, אולם המערערת ביקשה להביא ראיות לסתור. את בקשתה סמכה המבקשת על עמדתו של מומחה רפואי עמו נועצה, אשר סבר כי דלדול שרירים כשל המשיב, שאינו נובע מפגיעה עצבית, עשוי לחלוף עם הזמן, וכי לעניין הנכות הנובעת מאי-חיבור השבר, קיים תיעוד רפואי המטיל ספק בעניין קביעתה של הוועדה הרפואית. המשיב לא הגיש תגובתו לבקשה להביא ראיות לסתור, ולפיכך זו נדונה על-פי טענות המערערת בלבד.

           בית המשפט המחוזי סקר את ההלכות הנוהגות בכגון דא, ופסק כי המערערת לא הציגה טענות המצדיקות הבאת ראיות לסתור. בית המשפט ציין כי לא די בכך שישנה מחלוקת בין המומחה שמערערת סומכת על עמדתו לבין הוועדה. העובדה שלדעת המומחה "קיים ספק" האם אמנם מדובר באי-חיבור אין בה די, כך נקבע, וכך גם לעניין סברת המומחה כי בנוגע לדלדול השרירים ראוי היה לקבוע למשיב נכות זמנית לאור שיפור אפשרי בעתיד. בית המשפט הדגיש כי לו סברה הוועדה - שבדקה את המשיב כשלוש שנים לאחר התאונה - שדלדול השרירים עשוי לחלוף, היא לא היתה קובעת לו נכות קבועה. בית המשפט הוסיף והטעים כי אין טענה לשיפור מוכח במצבו של המשיב.

פסק-הדין לעניין שיעור הנזק

6.        נקודת המוצא בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, לעניין שיעור הפיצויים, היתה, אם כן, קביעתו של המוסד לביטוח לאומי באשר לנכותו הרפואית של המשיב, שהיא כאמור בבחינת "קביעה על-פי דין" כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים. מנקודת מוצא זו ניגש בית המשפט לבחון את נכותו התפקודית של המשיב. בית המשפט סקר נתונים רלבנטיים לגבי המשיב, ובכלל זה, השכלתו החלקית ביותר והכשרתו כנהג משאיות וכלי רכב כבדים. בית המשפט עמד על הנזקים שנגרמו למשיב בתאונה, וציין כי המשיב אושפז מספר פעמים - ובסך הכל במשך תקופה מצטברת של 55 ימים - ובמשך תקופה ממושכת היה נתון בגבס ונעזר בקביים. בית המשפט הוסיף כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בנכות זמנית של המשיב, כדלקמן: 100% לתקופה של 18 חודשים, 80% לתקופה של 5 חודשים, 50% לתקופה של 4 חודשים, 30% לתקופה של 5 שבועות ו- 20% לתקופה של חודשיים. לאחר מכן נקבעה נכות קבועה כמפורט לעיל. בית המשפט שוכנע מכנות דבריו של המשיב אודות קשייו התפקודיים עקב התאונה, וקבע כי לא נשללה, במקרה זה, ההנחה לפיה נכותו התפקודית של המשיב זהה לנכותו הרפואית (זולת הנכות הרפואית הנובעת מהצלקות, שאין לה השלכות תפקודיות). בית המשפט הדגיש כי אין הוא כבול בקביעתה של הועדה הרפואית במל"ל לעניין הפעלת תקנה 15 הנ"ל, והעמיד אפוא את הנכות התפקודית על שיעור של 19%.

           בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת למנות מומחה רפואי בתחום השיקום, על-מנת שיחווה דעתו לגבי השלכות נכותו של המשיב על תפקודו (ובפועל - על יכולת השתכרותו). בית המשפט הטעים כי מומחה כזה "אינו נחשב כבעל מקצוע מיומן לדרישות הגופניות והפיסיות בביצוע מלאכות שונות". ברגיל, כך סבר בית המשפט, על המומחה הרפואי לפרט את המגבלות הגופניות הנובעות מהתאונה, ובית המשפט הוא הקובע, על יסוד הראיות כולן לרבות באשר לדרישות הכרוכות בעבודתו של הנפגע, את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. בית המשפט ציין גם כי אין המדובר כאן בנפגע שנגרמו לו מכלול של נכויות בתחומי רפואה שונים, אלא בפגימה נקודתית בתחום האורטופדי, כשהנכות כשלעצמה אינה גבוהה. גם מטעם זה לא ראה בית המשפט למנות מומחה בתחום השיקום. בית המשפט ציין כי בנסיבות המקרה, ולאור השלב שבו מצוי היה ההליך, אין מקום למנות מומחה אחר, בתחום הרפואה התעסוקתית (מה גם שבקשת המערערת היתה למנות מומחה בתחום השיקום בלבד).

7.        על בסיס המסקנות האלה פנה בית המשפט קמא לבחון את ראשי הנזק השונים. אשר להפסד ההשתכרות, נפסק כי בפנינו מקרה יוצא דופן שבו הנפגע - הוא המשיב - ניסה בכל מאודו, חרף נכותו, להשתלב בעבודות התואמות את כישוריו - לרבות כשרגלו היתה נתונה בגבס - והוא אף הסתיר את דבר התאונה והשלכותיה על-מנת שיוכל למצוא עבודה. בית המשפט סקר את המקומות השונים שבהם עבד המשיב מאז התאונה, ובכלל זה "גולת הכותרת", כלשונו של בית המשפט - עבודה במשך כשנה ומחצה בחברת מפעלי תובלה בע"מ (להלן: מפעלי תובלה). גם ממקום עבודה זה - כך נקבע - פוטר המשיב עקב מצבו הרפואי, שלא אפשר לו לבצע את כל המטלות שנדרשו ממנו, במיוחד לאחר שבשלב מסוים הוגבר העומס על הנהגים. עוד פירט בית המשפט את ניסיונותיו של המשיב להתפרנס מחוץ לענף התובלה, לאמור: מדוכן שפתח בטיילת באילת ומעסק של שליחויות. סקירת עבודותיו של המשיב מאז התאונה העלתה שעל אף הפגיעה הקשה והשלכותיה התפקודיות, הוא עשה כל מאמץ לפרנס את עצמו ואת משפחתו, אך התקשה להתמיד במקומות עבודה שונים בשל מצבו הרפואי; התנהגות זו של המשיב והרושם האמין העולה מדבריו הביאו את בית המשפט המחוזי לכלל דעה כי גרסתו היא כנה ומהימנה, כי אין הוא פועל מתוך שיקולים של רווחים עקיפים ומשניים וכי טענותיו בכל הנוגע ליכולת השתכרותו משקפות את המצב לאשורו. בית המשפט הדגיש כי גם רופא שטיפל במשיב וגם הועדות השונות במל"ל הכירו במגבלותיו של המשיב בכל הקשור לעבודה במקצועו. 

           בית המשפט המחוזי ציין כי השכלתו של המשיב דלה, כישורי הכתיבה והקריאה שלו לקויים, ולכן אפשרויות ההשתכרות שלו אינן רבות. הוא מסוגל, כך נפסק, לעבוד כנהג של משאיות וכלי רכב נגררים, אך זאת בהיקף חלקי בלבד ובמגבלות פיזיות שונות; דא עקא, שחלק ניכר מהעסקים בתחום זה אינם מעסיקים עובדים שזו יכולתם. בהתחשב בנסיבות כולן, מצא בית המשפט כי יש לאמוד את הגריעה מכושר ההשתכרות של המשיב בשיעור העולה על נכותו התפקודית, לאמור: 25%.